חיפוש
  • אלעד אלחנני

השוני בין אוטופיה וריאליות ובין ריאליסט ואוטופיסט- אוסלו כמקרה בוחן

עודכן ב: 19 דצמ 2019



השוני המהותי בין אוטופיה וריאליות ובין ריאליסט ואוטופיסט על פי ספרו של אדוארד הלט קר בספרו ׳משבר עשרים השנים׳ מובא כמשפט פותח בפרק השני ׳אוטופיה ומציאות׳ כאשר הוא מצטט את הגדרתו של אלברט סורל, לפיה ההבדל הוא "בין אלה המדמיינים את העולם כדי להתאים למדיניות שלהם, לבין אלו שמסדרים את מדיניותם כך שתתאים למציאות העולם". על פי אדוארד קר ניתן להגיד שהמאבקים הפוליטיים הבינלאומיים והמקומיים מתבססים על הוויכוח הנצחי בין האוטופיסט לבין הריאליסט, ובהתאמה בין השמאל לימין. האוטופיסטים מונעים מתוך השקפה אוטופית על העולם, נטייתם להתעלם ממה שהיה ומהתבוננות במה שצריך להיות, קובעת את עמדותיהם הפוליטיות לרוב. בעוד הריאליסטים נוטים לקבוע ולהסיק את עמדותיהם על פי מה שהיה ומה שיש.


אוטופיה מול ריאליזם


אוטופיה פירושה שאיפה לשלמות, האוטופיסט מדמיין את העולם על פי הרצונות שלו וההשקפות שלו וכופה את השאיפה האוטופית שלו על המציאות, תוך שהוא דוחה אותה. כחלק מהתנהלותו הוא לרוב יתעסק בעתיד. האוטופיה לא לוקחת בחשבון את העבר הנסיבתי ולכן האוטופיסטים מקבלים את ההנחה שניתן לקבוע מציאות ולממש את החשיבה האוטופית שלהם על ידי רצונות ומעשים. בשל העובדה שהאוטופיסט דוחה את הרצף הנסיבתי הוא לעולם לא יצליח להבין את המציאות אותה הוא רוצה לשנות. האוטופיסט הוא תיאורטיקן, הוא עסוק בשאיפות ומטרות ולעתים מתייחס למטרה כעובדה היחידה. על פי קאר האוטופיסטים הם אלו שהמציאו את המושג שוויון כפי שמובא במגילת העצמאות האמריקאית ״כל האנשים נוצרים שווים״, זהו מושג בסיסי בדמוקרטיה הליברלית. המושג שוויון הוא תיאוריה אוטופית שלא מתיישבת עם המציאות. בני האדם אינם נולדים שווים, הם נולדים למציאות קיימת והעולם בבסיסו הוא חסר שוויון, ישנם מעמדות כלכלים, מדינות מפותחות ומתפתחות, חברות מוצלחות ופחות מוצלחות ועוד. בנוסף האוטופיסט מתייחס לפוליטיקה בגישה אינטלקטואלית (אינטלקטואל הוא אדם העוסק בפעילות שכלית ורוחנית מגוונת מתוך ערכיות או הנאה, ולא לשם תכלית מעשית כלשהי), לפיהם הפוליטיקה הינה תחום מדעי שניתן לצפות אותו. האינטלקטואלים רואים עצמם כמנהיגים אשר התאוריות שלהם מניעות את העולם, אך מסרבים לקבל את העבודה שקיימים כוחות חיצונים שיכולים להשפיע על מחשבותיהם ומסקנותיהם. לכן בהתנהלותו וגיבוש המדיניות שלו האוטופיסט יפעל על פי תאוריות מדעיות, שלא תמיד מתיישבות עם המציאות שלפניו. האוטופיסטים יקבעו סטנדרט אתי שיושלך גם על הפוליטיקה, תוך התעלמות מהעובדה שגם אתיקה היא פוליטיקה שכן היא נקבעת על ידי אנשים בצורה סובייקטיבית.


ניתן לשייך את האוטופיסטים לשמאל העולמי והישראלי, השמאל שרובו מוגדר כסוציאל דמוקרט, שואף לשפר את החברה הקיימת לא כדי ליצור חברה טובה יותר אלא כי חברה מושלמת, חברה אוטופית. הליברליזם העולמי מציע פרוגרמה בה נפתרים הקונפליקטים הקיימים של החברה והמדינות ושוררת בעולם הרמוניה שכרגע חסרה בו. האוטופיסטים לרוב יאמינו בשינויים רדיקלים ורצון לשנות את המציאות מהשורש, כפי שהשמאל העולמי והישראלי מאמין במהפכות ושינויים חברתיים. אובמה הוא דוגמה למנהיג אוטופיסט שהביא איתו חשיבה אוטופית, הוא נחשב איש אידיאלי שרצה להביא טוב לעולם. במערכת הבינלאומית אובמה נחל כישלון שכן המציאות שאותה ניסה ליצור בעולם, ופרט במזרח התיכון התנגשה בסלע המציאות האמיתית וגרמה לערעור המזרח התיכון. הגישה הרדיקלית והרצון להנחיל מהפכות דמוקרטיות במדינות ערב הביאה למהפכות האביב הערבי והכניסה את המזרח התיכון לכאוס מוחלט ששורר עד היום ובנוסף החלישה את ארה״ב במרחב הבינלאומי.


הראליזם הינו אנטי תזה, ניגוד מוחלט, למחשבה האוטופית על פי קאר. בשונה מאוטופיסט, הריאליסט קובע את מדיניותו במטרה להתאים אותה למציאות העולמית. על פי האסכולה הריאליסטית, העולם הוא תוצר של כוחות הטבועים בטבע האנושי: האדם אנוכי מטבעו ופגום מיסודו, כלומר בני האדם נולדים עם התנהגות לא מוסרית מובנית, ובהתאם לכך שאיפתו העליונה היא לשרוד ולשלוט באחר. היות שהעולם מטבעו מבוסס על אינטרסים מנוגדים הסותרים זה את זה, הרי שלא ניתן לעולם להגשים עקרונות מוסריים במלואם. ניתן להגיע למצב קרוב לכך על ידי איזון אינטרסים, המובילים להסכמי שלום בין המדינות, אך יש להפנים כי מדובר באיזון זמני שמטרתו שאיפה להשיג את הרע במיעוטו ולא את הטוב המוחלט. הריאליסט מחשב ומנתח את דרכו תוך הבנה שלא ניתן לשנות את המציאות מיסודה ולכן עליו לקבל החלטות ולקבוע מדיניות שמסתמכות על המציאות הקיימת ולא נועדו לשנות אותה. הראליסט נותן משקל רב לעבר מלבד החשיבה על העתיד, הוא רואה את המציאות כרצף נסיבתי שאין להתעלם ממנו. כפי שתבע יגאל אלון, ״ עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל.״ במקרים רבים אף שולל מעצמו הריאליסט את האפשרות לשנות את המציאות, בשל האמונה שלא משנה מה הדרך בה יבחר, העבר, המציאות ורצף האירועים הנסיבתי הם שיקבעו ולא החלטותיו. פעולותיו ודעותיו מתקבלות מתוך פרקטיקה קיימת בשונה מהאוטופיסט שפועל מתוך תיאוריה ושאיפות. הריאליסט פועל בגישה בירוקרטית סדורה, הוא נמנע מגיבוש עקרונות מדעים בפוליטיקה ופועל מתוך ניסיון ארוך ואמפיריות. בשונה מהגישה האוטופית הראליזם לא רואה במוסר חלק מסל השיקולים שלו בעת קבלת החלטות, כי שתבע מקיאוולי, או רואה חלקית. האתיקה נתפסת כנושא סובייקטיבי ופוליטי, ולכן לא ניתן להשליך אותה על הפוליטיקה.


ניתן להגיד שהראליזם משויך לימין השמרני, גם במערכת הפוליטית העולמית וגם המקומית בישראל. השמרנות כפי הריאליזם מתנגדת לשינויים חברתיים יזומים, מתוכננים ורדיקליים ולמהפכנות כערך. כפי שטען אדמונד ברק בספרו ״מחשבות על המהפכה בצרפת״, המשכילים התפתו לחשוב שהם בהגיונם ובמושגי האמת והצדק שפיתחו, מבינים יותר טוב מה חשוב ומה ראוי לעם הצרפתי מאשר האמת ההיסטורית. ברק טען שהחברה והמדינה בנויות על העבר והמסורת והמהפכה הצרפתית מנסה להקים חברה באופן מלאכותי על בסיס רעיונות בלבד ולכן סופה לכישלון. השמרנות היא פרקטית כיוון שהיא מכתיבה כללים לניהול מדיניות. יישום סדר שוויוני וצודק אשר מנוגד לחלוקת הכוח בחברה יצור רק מאבק על מקורות הכוח החדשים והגברת האי צדק. למרות שלשמרן ישנם רעיונות מהי המדינה ה"אידיאלית" אליה הוא חותר ומהם העקרונות המנחים אותו, השמרן מודע כל הזמן לגבולות האפשרי, לגבולות שמציבים יחסי הכוחות בתוך החברה, המציאות ויכולת האדם להשתנות. הפוליטיקאים השמרנים כמו ווינסטון צ'רצ'יל, מרגרט תאצ׳ר, ובנימין נתניהו פועלים ומקדמים את השקפת עולמם תוך נקיטת צעדים הדרגתיים והפיכים והימנעות משינויים קיצוניים ומהירים. פוליטיקאי שמרן שואף לשפר את המצב הקיים, ולא להמציא דבר חדש.




אוסלו כמקרה בוחן


ניתן לקחת את הסכמי אוסלו כמקרה בוחן לוויכוח בין האוטופיסטים ולבין הריאליסטים. האוטופיסטים ראו בהסכם כהתגשמות שלום אידאלי בין שני העמים אשר יביא לקץ הסכסוך הישראלי- פלסטיני, מנהיגי השמאל בישראל קידמו אותו בשם אידאל השלום מבלי לקחת בחשבון את מקור הסכסוך וההיסטוריה שלו. הריאליסטים שהתנגדו להסכם ראו בו הסכם מהפכני שעלול לערער את היציבות המזרח תיכונית והמדינית בישראל. ההסכם נתפס על ידם כהתערבות בוטה במציאות, המנהיגים הימנים טענו שההסכם יביא לערעור ביטחון המדינה שכן ההסכם מכניס לארץ ישראל גורם טרור שעד ההסכם סולק משטחה, וכחלק מהסכם אוסלו הופך לגורם הרשמי המייצג את העם הפלסטיני, למרות היותו עוין למדינת ישראל. נראה כי קידום ההסכם על ידי השמאל הישראלי נעשה לשם המטרה בלבד מבלי להתייחס לגורמים היסטוריים, תרבותיים, גאוגרפים וטבעו הלא משתנה של האדם. כפי שמתנגדי ההסכם הריאליסטים צפו, ההסכם לא שינה את טבעם של ארגוני הטרור הפלסטיני ואפשר להם לבצע טרור נרחב שהביא לאלפי ישראלים הרוגים. ההסכם לא הביא לשלום בין העמים אלא להפך, להגברת הקרע והסכסוך בין העמים.


הגישה המהפכנית והאוטופית של הסכם אוסלו הביאה להתחזקות הטרור מיהודה ושומרון שמתוכו יצאו מאות מפגעים ערבים לפיגועים רצחניים בשנות האלפיים, ולטרור הרקטות העזתי עד היום. אותה ראייה אוטופית באה לידי ביטוי גם בתוכנית ההתנתקות, יציאה רדיקלית ומהירה של ישראל משטחי עזה. התוכנית נתפסה על ידי האוטופיסטים כמחווה שתקדם את השלום עם הפלסטינים, אך במבחן המציאות התוכנית אפשרה לגופי הטרור שלא שינו את מטרתם להשמדת ישראל, להשתלט על רצועת עזה ולהקים מדינת טרור שמאיימת על מדינת ישראל. גם בתוכנית זו ישנה התעלמות מוחלטת מהעבר, ומהמבנה התרבותי והגאוגרפי של המזרח התיכון, שכן הסכסוך הוא שורשי יותר מרק וויכוח על אדמה וחלוקה שוויונית של הארץ.


נשאלת השאלה מדוע מנהיגי השלטון הישראלי הנוכחי שהתנגדו להסכם אוסלו אינם יוצאים מההסכם ומבטלים אותו. בנימין נתניהו שהתנגד נחרצות לתהליך אוסלו קיבל את הסכם אוסלו כעובדה מוגמרת שהתרחשה, כאשר הוא נבחר לראשונה בשנת 1996. ובדומה לזה קיבל את המציאות שלאחר ההתנתקות ועליית שלטון החמאס ברצועת עזה כאשר חזר לשלטון בשנת 2009. קבלת ההחלטות שלו ושל ההנהגה הישראלית בתקופתו בנוגע לנושא הפלסטיני ביהודה ושומרון ועזה התבססה על ההנחה שאת הנעשה לא ניתן להשיב, לפי ראייתו לא ניתן לבטל את הסכמי אוסלו וההתנתקות בשל העובדה שהמציאות הנוכחית התבססה והיא חזקה יותר מכל ראיה אוטופית לסדר ושלום במרחב. שינוי רדיקלי של המצב הקיים כמו התמוטטות מהירה של הרשות הפלסטינית או שלטון החמאס ברצועת עזה יכול להביא לתוצאה גרועה יותר ולהרעת המציאות כפי שהיא כיום, כדוגמת השתלטות חמאס על יו״ש או עליית שלטון קיצוני יותר בעזה. הראייה היא לטווח ארוך, נתניהו כשמרן וריאליסט מנצל את המציאות כדי לבצע מדיניות של ׳הפרד ומשול׳ בין הרשות הפלסטינית ביו״ש לבין חמאס בעזה, מה שמאפשר לו לנהל את הסכסוך ואינו מנסה לפתור אותו בפתרונות קסם כדוגמת אוסלו, נתניהו מאמין בתהליך ארוך טווח שיביא לבסוף להיחלשות הרעיון הפלסטיני, דבר שמתחיל להתרחש כבר כיום בהיחלשות הרשות הפלסטינית ויחסיה עם העולם והעולם הערבי בפרט. לפני 10 שנים הרעיון הפלסטיני הוא זה שעיצב את השיח הפוליטי והגאו-פוליטי במזרח התיכון ובעולם הערבי, וכיום זה נושא משני שהעולם לא מתעסק בו.



סיכום



הבדלים מהותיים עומדים בין האוטופיה לבין הריאליזם, מדובר בגישות הפוכות השואפות להתחרות אחת בשנייה. המערכת הבינלאומית כיום, הפוליטיקה העולמית והמקומית נחלקות למחנה האוטופיסטים לבין מחנה הריאליסטים, בין ימין ושמאל, ובין שמרנות לסוציאל-דמוקרטיות. האוטופיסטים שואפים לשינוי עולמי, לאוטופיה והרמוניה עולמית, עד שלפעמים הם מלבישים בכוח את הראייה האוטופית שלהם על המציאות המשתנה. ובשונה מהם הריאליסטים אינם ששים לבצע שינויים רדיקלים, הם מקבלים את המציאות כפי שהיא ומודעים להשפעה המועטה על עיצוב המציאות, עד שלפעמים הם נכנעים למציאות הקיימת


ישנו צורך לשלב בין העולמות במערכת הבינלאומית והמקומית, ניתן גם להיות אוטופיסט במידה מסוימת וגם להכיר במציאות ולהשלים איתה ולהיות ריאליסט. בתהליך קבלת ההחלטות משקל העבר והבנת המציאות, הפוליטית, התרבותית והגאוגרפית צריכים להוות שיקול מרכזי לצד מחשבה על אידיאל מסוים, השקפות, רצונות, וראייה לעתיד.


מקורות:

Carr, E. H. (1940). The twenty years' crisis, 1919-1939: An introduction to the study of international relations. London: Macmillan and Co., Limited.


אובריאן, ק. (1990) הליברל ששנא מהפכות: אדמונד ברק והלקחים מהמהפכה הצרפתית, מידה.


קארש, א. (2018) אסון אוסלו: התהליך שחיסל סיכוי אמיתי לשלום, מידה



167 צפיות